and now, לפרק...
מהפרק הקודם:
בר:
נטלתי את הפיסה בידי, מספר לא מזוהה הופיע שחור על גבי לבן. הפכתי את הפתק, כשאני קוראת את השורות בשקיקה. משום מה, חיוך עלה על פניי למשמע השם. ג'ק.
עיר הלהבות| פרק 3 -נוסטלגיה-
אליאנה:
אני נמצאת במקום שקרוב לים. זה הפרט הראשון שקלטתי ברגע ששמיעתי הרגישה התעוררה לחיים. עצמתי את עניי בחדות, נותנת לחושיי לכבות בהדרגה והתרכזתי כמה שיכולתי בחוש השמיעה הרגיש להפליא שלי.
קולות של גלים מכים נשמעו, כשרסיסי הים נשפכים על החול הספיקו לי כדי לדעת שאני מוחזקת או מתחת לפני המים או מעל לפני המים. הנחתי שסביר להניח שאני מתחת לפני המים, עובדה שהחלונות היו אטומים לחלוטין. סיבה נוספת היא שיהיה לי קשה מאוד לכשף כשאצא מכאן, אז בטח אהיה מוחזקת על ידי כשפי מים. את ההיגיון הבריא שלי, אין ספק, ירשתי מסבא.
"מצאנו לך סוהרת, לאנס" אמר סבי שנכנס לחדר בצעדיו המרושלים. מסגרת משקפי הזהב שנחו על אפו משכו אליו בהחלט תשומת לב, משום שהעניים שלי התמגנטו לפריט הצבע היחידי בחדר.
"סבא, חסר לך חוש צבע, אז איך בחרת משקפיים כאלו?" שאלתי בגיחוך ונשענתי על הקיר הלבן, שהלובן שלו היה מכותם כמעט לחלוטין והטיח התקלף.
"הי!" הוא מחא "לא מגיע לך פינוק" הוא פלט בטון קשה, ואז קולו התרכך "בחרתי בשבילך את התא הכי נורמלי, אז תשתקי ותגידי תודה" הוא סינן בארס "או ואגב" הוא הסתובב לעברי, כשעיניו האפורות נוצצות בזדוניות "הבאנו לך סוהרת מיוחדת. שלא תגידי שאני לא משקיע. את מעוניינת להכיר אותה?"
"אני מעוניינת לשפץ לה את הפרצוף, אם לזה אתה מתכוון" אמרתי בגיחוך ורק אז שמתי לב שידי קשורות - ליתר דיוק כבולות בצורת איקס. למנוע מימני לכשף בתוך המבנה. חכם, אבל לא מספיק. גיחכתי כשראיתי שסבי הטריח את עצמו לכבול גם את רגליי, ניסיון מהפעם הקודמת בא הוא תפס אותי ושכח לכבול את רגליי. חייכתי לעצמי. הכוויה שהסתיר בשולי חולצתו הלבנה בלטה היטב. הוא בטח למד מכך לקח, כצפוי.
"תביאו את בר" ביקש סבי מאחד האנשים שעובדים איתו ונשען על הכורסא שהייתה בחדרי. "אתה יודע, היה נחמד אם גם אני יכולתי לשבת ככה על הכורסא, זאת תחושה מאוד לא נוחה להיות כבולה, סבא" הערתי בציניות מתנשאת.
"אני מתנצל לאנס, זה המוטב שיכולתי לעשות" אמר סבי ועיווה את פניו למשהו שאמור להיות, כנראה, חיוך.
באותו רגע שיחתנו העוקצנית נקטע כשבחורה צעירה ו - אני חייבת לציין - יפיפיה נכנסה לחדר. שערה היה שחור משחור וענייה היו סגולות בהירות, מעורבבות עם נגיעות כחולות שהשתלבו לצבע מדהים ביופיו.
"זאת האסירה שלי? הזבוב הטורדני שמטריד אתכם?" שאלה הבחורה בגיחוך ובההתה בי במבט לעגני "היא נראת כאילו היא לא יכולה לפגוע בזבוב"
"הי! אני הבת של הבחור'ציק הזה פה" מחיתי וקרצתי לסבי, שהאדים מרוב בושה.
"זאת אליאנה, בר" מלמל סבי בייאוש "בלתי אפשרית"
"חשבתי שאתה קורא לי לאנס, לא סבא'לה?" שאלתי בציניות מתנשאת ופלטתי נחרת בוז "הרגלים לא משנים"
בר חייכה לעברי בשעשוע וענייה נצצו. "אני אוהבת אנשים שיודעים להתנשא על אנשים אחרים" כאן היא פנתה לסבי "יש לי הרגשה שנסתדר מ-צ-ו-י-י-ן"
"אין לי כל ספק. שתיכן קרציות" סינן סבי שיצא מהחדר לפני שהספקנו למחות.
"אמרת שאת אוהבת אנשים שיודעים להתנשא על אנשים אחרים, לא?" שאלתי לפתע.
"כן" היא השיבה "למה?"
"אז אולי תשחררי אותי?" שאלתי, מכווצת את פניי לפני כלב.
היא צחקה בשעשוע "ניסיון יפה" היא צבטה את לחיי. "אני לא ילדה קטנה" התמתחתי, "אני עוד שבוע בת שבע עשרה"
"צרוף מקרים" היא גיחכה "אני עוד שבוע בת שמונה עשרה"
"באמת?" שאלתי "הייתי בטוחה שאת בת שש-עשרה" מלמלתי.
היא קרצה לעברי "אקבל את זה כמחמאה"
"אז את יכולה לשחרר אותי?"
"תמשיכי לחלום"
"אני מעריצה את כוח הרצון שלך"
"אני מעריצה את הנחישות שלך"
לפתע היא סובבה את פנייה ואת גבה אליי, כשהיא בוהה במשהו בכף ידה. היא קימצה אותה לאגרוף ופנייה נראו כעוסים, דבר שלא פגע אף לא במקצת בשלמות יופיה. "המשמרת שלי נגמרת. נתראה מתישהו" היא קרצה לי ומשכה פעמיים בפעמון אפור שנתלה מעל למשקוף הדלת. תוך מספר שניות הופיע אחד השומרים.
"אני יוצאת להפסקה. שמישהו ישמור עליה, ושיהיה משהו טוב. היא בעלת נחישות. קרצייה אמיתית" היא פלטה וגיחכה לעברי בשעשוע בשעה שאני עיוויתי את פניי בכעס. השיחה הזאת לא נגמרה.
*****
בר:
"אני כאן" אמרתי, דוחפת את האוזניות העל חוטיות לתוך אוזניי ומשחקת בטלפון שלי בעצבנות. "כן, הגעתי"
"יופי" נשמע קולו של אדמונד מבעד לקו השני "את בדרך?"
"אני כמעט ליד הקתדרלה" אמרתי והוספתי "לא יכולת למצוא מקום יותר טוב למפגש?"
השיחה נותקה כששמעתי את הביפ מהדהד באוזניי. תלשתי את האוזניות מאוזניי ודחפתי אותן לכיס מכנסי הג'ינס הצמודים שלי, כשאני מלפפת את קצוות הצעיף האופנתי סביב צווארי.
את שערי הכהה אספתי לאחור, כשאני מהדקת אותו בגומייה סגולה כהה, שהתאימה לצבע עניי. חזרתי ללכת בקצב מהיר, כשהקתדרלה ניצבת מולי. מבנה גדול, מרשים, ועתיק יומין שדלתו האחורית הייתה פתוחה למחצה. הסתננתי פנימה.
המוני מדפים עמוסי ספרים נגלו לעניי. ספרים עבי-כרס מלאי אבק מילאו את קירות החנות, שהייתה ריקה לחלוטין מאדם, לפחות למראה עין רגילה. טוב, השעה הייתה בערך אחת וחצי בלילה.
מצאתי פתק דבוק לשולי הקופה המתכתית שהייתה מעוצבת בסיגנון מיושן 'האוטוביאוגרפיה של ניקולא פלמל' נכתב בכתב מסולסל וחתימה מסולסלת קרעה את שולי הדף. רק בזכות החתימה הבנתי שזה הספר שעליי למצוא, משימה לא פשוטה בכלל למראה הספרים הרבים שהיו.
עצמתי את עניי, ממלמלת מילים לא ברורות ומרגישה את גופי נעטף בזוהר הסגול כהה. ריח לבנדר מחניק נישא למרחקים והתפשט מימני הלאה. הצבעים שבראייתי החלו לדהות עד שראיתי את הכל רק בשחור לבן, ללא צבעים מיותרים.
"האוטוביאוגרפיה של ניקולא פלמל" מלמלתי ובין רגע נבלעו כל הספרים בשחור, ורק ספר אחד בלט בלבן. הוא היה מתחת לשלושה ספרים שאת כרכיהם לא זיהיתי. פסעתי לעברו, כשאני שולחת את ידי ומושכת אותו אליי.
התנועה גרמה לקיר הבטון להסתובב. מילמלתי את הלחש הפוך, ומיד שבה אליי ראייתי, טובה כתמיד. רק ריח הלבנדר והזוהר הסגול הכהה נשארו עימי. פסעתי פנימה, לתוך חדרון קטן וחשוך. משכתי בחזרה את הספר אל המדף החיצוני ומיד הקיר נסגר מאחוריי. חשכה מוחלטת.
אליאנה:
אני נמצאת במקום שקרוב לים. זה הפרט הראשון שקלטתי ברגע ששמיעתי הרגישה התעוררה לחיים. עצמתי את עניי בחדות, נותנת לחושיי לכבות בהדרגה והתרכזתי כמה שיכולתי בחוש השמיעה הרגיש להפליא שלי.
קולות של גלים מכים נשמעו, כשרסיסי הים נשפכים על החול הספיקו לי כדי לדעת שאני מוחזקת או מתחת לפני המים או מעל לפני המים. הנחתי שסביר להניח שאני מתחת לפני המים, עובדה שהחלונות היו אטומים לחלוטין. סיבה נוספת היא שיהיה לי קשה מאוד לכשף כשאצא מכאן, אז בטח אהיה מוחזקת על ידי כשפי מים. את ההיגיון הבריא שלי, אין ספק, ירשתי מסבא.
"מצאנו לך סוהרת, לאנס" אמר סבי שנכנס לחדר בצעדיו המרושלים. מסגרת משקפי הזהב שנחו על אפו משכו אליו בהחלט תשומת לב, משום שהעניים שלי התמגנטו לפריט הצבע היחידי בחדר.
"סבא, חסר לך חוש צבע, אז איך בחרת משקפיים כאלו?" שאלתי בגיחוך ונשענתי על הקיר הלבן, שהלובן שלו היה מכותם כמעט לחלוטין והטיח התקלף.
"הי!" הוא מחא "לא מגיע לך פינוק" הוא פלט בטון קשה, ואז קולו התרכך "בחרתי בשבילך את התא הכי נורמלי, אז תשתקי ותגידי תודה" הוא סינן בארס "או ואגב" הוא הסתובב לעברי, כשעיניו האפורות נוצצות בזדוניות "הבאנו לך סוהרת מיוחדת. שלא תגידי שאני לא משקיע. את מעוניינת להכיר אותה?"
"אני מעוניינת לשפץ לה את הפרצוף, אם לזה אתה מתכוון" אמרתי בגיחוך ורק אז שמתי לב שידי קשורות - ליתר דיוק כבולות בצורת איקס. למנוע מימני לכשף בתוך המבנה. חכם, אבל לא מספיק. גיחכתי כשראיתי שסבי הטריח את עצמו לכבול גם את רגליי, ניסיון מהפעם הקודמת בא הוא תפס אותי ושכח לכבול את רגליי. חייכתי לעצמי. הכוויה שהסתיר בשולי חולצתו הלבנה בלטה היטב. הוא בטח למד מכך לקח, כצפוי.
"תביאו את בר" ביקש סבי מאחד האנשים שעובדים איתו ונשען על הכורסא שהייתה בחדרי. "אתה יודע, היה נחמד אם גם אני יכולתי לשבת ככה על הכורסא, זאת תחושה מאוד לא נוחה להיות כבולה, סבא" הערתי בציניות מתנשאת.
"אני מתנצל לאנס, זה המוטב שיכולתי לעשות" אמר סבי ועיווה את פניו למשהו שאמור להיות, כנראה, חיוך.
באותו רגע שיחתנו העוקצנית נקטע כשבחורה צעירה ו - אני חייבת לציין - יפיפיה נכנסה לחדר. שערה היה שחור משחור וענייה היו סגולות בהירות, מעורבבות עם נגיעות כחולות שהשתלבו לצבע מדהים ביופיו.
"זאת האסירה שלי? הזבוב הטורדני שמטריד אתכם?" שאלה הבחורה בגיחוך ובההתה בי במבט לעגני "היא נראת כאילו היא לא יכולה לפגוע בזבוב"
"הי! אני הבת של הבחור'ציק הזה פה" מחיתי וקרצתי לסבי, שהאדים מרוב בושה.
"זאת אליאנה, בר" מלמל סבי בייאוש "בלתי אפשרית"
"חשבתי שאתה קורא לי לאנס, לא סבא'לה?" שאלתי בציניות מתנשאת ופלטתי נחרת בוז "הרגלים לא משנים"
בר חייכה לעברי בשעשוע וענייה נצצו. "אני אוהבת אנשים שיודעים להתנשא על אנשים אחרים" כאן היא פנתה לסבי "יש לי הרגשה שנסתדר מ-צ-ו-י-י-ן"
"אין לי כל ספק. שתיכן קרציות" סינן סבי שיצא מהחדר לפני שהספקנו למחות.
"אמרת שאת אוהבת אנשים שיודעים להתנשא על אנשים אחרים, לא?" שאלתי לפתע.
"כן" היא השיבה "למה?"
"אז אולי תשחררי אותי?" שאלתי, מכווצת את פניי לפני כלב.
היא צחקה בשעשוע "ניסיון יפה" היא צבטה את לחיי. "אני לא ילדה קטנה" התמתחתי, "אני עוד שבוע בת שבע עשרה"
"צרוף מקרים" היא גיחכה "אני עוד שבוע בת שמונה עשרה"
"באמת?" שאלתי "הייתי בטוחה שאת בת שש-עשרה" מלמלתי.
היא קרצה לעברי "אקבל את זה כמחמאה"
"אז את יכולה לשחרר אותי?"
"תמשיכי לחלום"
"אני מעריצה את כוח הרצון שלך"
"אני מעריצה את הנחישות שלך"
לפתע היא סובבה את פנייה ואת גבה אליי, כשהיא בוהה במשהו בכף ידה. היא קימצה אותה לאגרוף ופנייה נראו כעוסים, דבר שלא פגע אף לא במקצת בשלמות יופיה. "המשמרת שלי נגמרת. נתראה מתישהו" היא קרצה לי ומשכה פעמיים בפעמון אפור שנתלה מעל למשקוף הדלת. תוך מספר שניות הופיע אחד השומרים.
"אני יוצאת להפסקה. שמישהו ישמור עליה, ושיהיה משהו טוב. היא בעלת נחישות. קרצייה אמיתית" היא פלטה וגיחכה לעברי בשעשוע בשעה שאני עיוויתי את פניי בכעס. השיחה הזאת לא נגמרה.
*****
בר:
"אני כאן" אמרתי, דוחפת את האוזניות העל חוטיות לתוך אוזניי ומשחקת בטלפון שלי בעצבנות. "כן, הגעתי"
"יופי" נשמע קולו של אדמונד מבעד לקו השני "את בדרך?"
"אני כמעט ליד הקתדרלה" אמרתי והוספתי "לא יכולת למצוא מקום יותר טוב למפגש?"
השיחה נותקה כששמעתי את הביפ מהדהד באוזניי. תלשתי את האוזניות מאוזניי ודחפתי אותן לכיס מכנסי הג'ינס הצמודים שלי, כשאני מלפפת את קצוות הצעיף האופנתי סביב צווארי.
את שערי הכהה אספתי לאחור, כשאני מהדקת אותו בגומייה סגולה כהה, שהתאימה לצבע עניי. חזרתי ללכת בקצב מהיר, כשהקתדרלה ניצבת מולי. מבנה גדול, מרשים, ועתיק יומין שדלתו האחורית הייתה פתוחה למחצה. הסתננתי פנימה.
המוני מדפים עמוסי ספרים נגלו לעניי. ספרים עבי-כרס מלאי אבק מילאו את קירות החנות, שהייתה ריקה לחלוטין מאדם, לפחות למראה עין רגילה. טוב, השעה הייתה בערך אחת וחצי בלילה.
מצאתי פתק דבוק לשולי הקופה המתכתית שהייתה מעוצבת בסיגנון מיושן 'האוטוביאוגרפיה של ניקולא פלמל' נכתב בכתב מסולסל וחתימה מסולסלת קרעה את שולי הדף. רק בזכות החתימה הבנתי שזה הספר שעליי למצוא, משימה לא פשוטה בכלל למראה הספרים הרבים שהיו.
עצמתי את עניי, ממלמלת מילים לא ברורות ומרגישה את גופי נעטף בזוהר הסגול כהה. ריח לבנדר מחניק נישא למרחקים והתפשט מימני הלאה. הצבעים שבראייתי החלו לדהות עד שראיתי את הכל רק בשחור לבן, ללא צבעים מיותרים.
"האוטוביאוגרפיה של ניקולא פלמל" מלמלתי ובין רגע נבלעו כל הספרים בשחור, ורק ספר אחד בלט בלבן. הוא היה מתחת לשלושה ספרים שאת כרכיהם לא זיהיתי. פסעתי לעברו, כשאני שולחת את ידי ומושכת אותו אליי.
התנועה גרמה לקיר הבטון להסתובב. מילמלתי את הלחש הפוך, ומיד שבה אליי ראייתי, טובה כתמיד. רק ריח הלבנדר והזוהר הסגול הכהה נשארו עימי. פסעתי פנימה, לתוך חדרון קטן וחשוך. משכתי בחזרה את הספר אל המדף החיצוני ומיד הקיר נסגר מאחוריי. חשכה מוחלטת.
שוב מלמלתי לחש, הפעם כדי שראייתי תהיה טובה כשל חתול בחשכה, ומיד ראיתי היטב את כל חברי המכונסים, כשהם מולבשים בגלימות שלהם. לאיש אין מושג מי הוא רעהו, רק ראש החבורה יודע מי הוא מי. אני עצמי אינני יודעת מי הוא מי, ואני רק יודעת מי המנהיג וכיצד הוא נראה. כך זה גם לגבי כל שאר החבורה. תמיד נכנסים רק כשגופנו מכוסה בגלימות העבות ובכאפיות. רק עינינו גלויות מבעד לכובעים העבים, שמכסים לחלוטין את השער ואת המצח.
"בר" קולו של המנהיג הדהד ברחבי הקתדרלה.
"הינני" לחשתי, כשלחישתי מהדהדת ברחבי החדר בו שהיינו. התקרבתי אל הקבוצה, כשאני משלבת את זרתותיי. הם יצרו מעגל כוח, ובשביל להשתלב, צריך להיכנס. משימה לא פשוטה בכלל. זה בעצם קסם של איחוד, שכל האנרגיות זורמות כאחד בקצב אחיד בכיוון השעון. להיכנס לתוך מעגל כזה זו בהחלט מלאכה לא פשוטה, למי שאינו מנוסה. זרמים של אנרגיה טהורה דוחקים אותך אחורנית ומצליפים צליפות חדות על עורך.
במאמץ רב הצלחתי להיכנס באמצע הזרם בדיוק, כשאני משלבת את זרתותיי בזרתות האחרים שעמדו מולי בכאפיות ירוקות ואדומות, כשהזרם ממשיך ומתחזק.
מילמלנו כולנו את הלחש העתיק והמיודע, ומיד הופיע הזרם עם כל הצבעים; ירוק, כחול, אדום, אפור, צהוב ו-סגול.
"את מי אנחנו מעלים, אֶתן?" נשמע קול של גבר.
"את הרוח העתיקה ביותר בדינסטיניה" לחש אֶתן בקולו הגברי. צמרמורת עברה בגופי למשמע השם.
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
~חפירות~
אעעעעעעעעע! בר יצרה קשר עם רוח! ועוד הכי עתיקה בדינסטינה! אעעעעעעע! לא ציפיתי לזה!
ואו! אני ממש מרוצה..
מה דעתכם?
"בר" קולו של המנהיג הדהד ברחבי הקתדרלה.
"הינני" לחשתי, כשלחישתי מהדהדת ברחבי החדר בו שהיינו. התקרבתי אל הקבוצה, כשאני משלבת את זרתותיי. הם יצרו מעגל כוח, ובשביל להשתלב, צריך להיכנס. משימה לא פשוטה בכלל. זה בעצם קסם של איחוד, שכל האנרגיות זורמות כאחד בקצב אחיד בכיוון השעון. להיכנס לתוך מעגל כזה זו בהחלט מלאכה לא פשוטה, למי שאינו מנוסה. זרמים של אנרגיה טהורה דוחקים אותך אחורנית ומצליפים צליפות חדות על עורך.
במאמץ רב הצלחתי להיכנס באמצע הזרם בדיוק, כשאני משלבת את זרתותיי בזרתות האחרים שעמדו מולי בכאפיות ירוקות ואדומות, כשהזרם ממשיך ומתחזק.
מילמלנו כולנו את הלחש העתיק והמיודע, ומיד הופיע הזרם עם כל הצבעים; ירוק, כחול, אדום, אפור, צהוב ו-סגול.
"את מי אנחנו מעלים, אֶתן?" נשמע קול של גבר.
"את הרוח העתיקה ביותר בדינסטיניה" לחש אֶתן בקולו הגברי. צמרמורת עברה בגופי למשמע השם.
"ג'ק ג'ייסון מידלטון"...הבחור שפגשתי בנסיעה.
~חפירות~
אעעעעעעעעע! בר יצרה קשר עם רוח! ועוד הכי עתיקה בדינסטינה! אעעעעעעע! לא ציפיתי לזה!
ואו! אני ממש מרוצה..
מה דעתכם?
;){kind=link}